קראתם את "תליין האהבה" של ארווין יאלום? כמוהו, גם החבר'ה מ-Adaptive Path שכתבו את "Subject to Change" מספרים שוב ושוב על הנסיון וההצלחות שלהם. בניגוד ל"תליין האהבה", זה לא גרם לי לנטוש באמצע את הספר. להיפך, קראתי אותו בהנאה רבה, ועם הרבה הנהונים ו"נכון!" בדרך.

אם אתם עוסקים בתכנון מוצרים, גם אם הם לא רק דיגיטאליים-אינטרנטיים, הספר הזה ירתק אתכם. עד כדי כך. הוא נועד יותר למנהלים שבחבורה, או למי שרוצה להסביר למנהלת שלו למה חוויית משתמש היא דבר שחשוב להטמיע בארגון. הדוגמאות שבו, על-אף שהן לעתים מרגישות שיווקיות מדי (שיווק-עצמי ל-Adaptive Path), הן משכנעות ואפשר ללמוד מהן הרבה.

הצלחה עסקית בעולם משתנה

המסר העיקרי של Peter Merholz, Brandon Schauer, David Verba ו-Todd Wilkens, אלה שכתבו את הספר, הוא שחוויית הלקוח (חוויית המשתמש) היא המפתח להצלחה עסקית בעולם שהחוקים והשחקנים משתנים בו כל הזמן. איך אני יכול שלא לאהוב מסר כזה?

הם מעבירים את המסר שלהם בכמה דרכים ומכמה כיוונים, ונותנים דוגמאות מאלפות. כל פרק מכיל מסר מרכזי אחד, ואני מביא כמה מהם פה. את השאר תצטרכו לקרוא בספר…

הפסיקו לעצב "מוצרים" מנותקים והתחילו לעצב חוויות שלמות

"לחצו על הכפתור – אנחנו עושים את השאר", זה היה המסר השיווקי הפשוט של ג'ורג' איסטמן (George Eastman) – האיש שהקים את קודאק – כשהמציא את המצלמה הראשונה שלו. המצלמה השתמשה בסרט הצילום שהוא המציא – סרט בגליל. עד אז הצילום היה נחלתם של מקצוענים בלבד, מאחר וכדי לצלם היה צריך להתעסק עם לוחות צילום, גם עם ההכנה שלהם, גם עם הפיתוח, וגם עם המצלמות המורכבות.

מה שיפה בפתרון של איסטמן והספר מדגיש שוב ושוב, הוא שהוא לא חשב על רק על מוצר בודד. הוא חשב על כל החווייה של הצלם, מתחליתה ועד סופה: מהרגע שהוא מכין את המצלמה כדי לצלם, דרך הצילום עצמו והפיתוח של התמונות, ועד שהוא מחזיק ביד את התמונות המודפסות. הוא המציא מצלמה פשוטה, סרט צילום שאפשר להכניס לתוכה בקלות ולצלם איתו, וסיפק שירות פיתוח לסרטים המיוחדים שלו. הוא פתר את הבעיה כולה, מתוך מחשבה על החווייה הכוללת של הצלם, ולא רק ניסה לאסוף אוסף דרישות פונקציונאליות. לא במקרה, כך הספר טוען, קודאק הפכה להיות אחד ממותגי הטכנולוגיה הראשונים בהיסטוריה.

הספר מביא את סיפור iPod – iTunes – iTunes Store כדוגמה מודרנית שעושה בדיוק את מה שאיסטמן עשה: שרשרת פתרונות שנותנים ביחד מענה מלא לצרכים של הלקוח. החנות מוכרת מוזיקה, iTunes מארגן (ומשמיע) אותה, וה-iPod רק משמיע אותה. אותו הרעיון: במקום מוצר אחד עמוס יכולות ומורכב לתפעול – נגן MP3 שעושה הכל – אלא אוסף "מוצרים" שנותנים ביחד פתרון אחד.

אנשים הם מורכבים, מחקר ואמפתיה יכולים לעזור להבין אותם

המסר העיקרי בפרק הזה הוא שמחקר עיצובי (design research), כשהוא מבוצע נכון, יכול לעזור לנו להתחבר בצורה משמעותית יותר טובה למשתמשים. מחקר עיצובי הוא לא "מחקר משתמשים" או "מחקר שוק", כך הם מסבירים. הוא מתמקד כמובן בשוק ובמשתמשים, אבל בצורה ממוקדת על-מנת לייצר פתרונות עיצוביים לבעיה שרוצים לפתור.

הכוונה כאן היא לא עיצוב גראפי, כמובן, אלא לתהליך שבו מוצאים פתרון פונקציונאלי לבעיה, וזה משהו שכל אחד מאיתנו עושה: אנחנו מסדרים את הבגדים לפי קבוצות כדי שנאתר אותם יותר בקלות, אנחנו מניחים את חומרי הניקוי במקום גבוה או נעול כדי שהילדים לא ישחקו איתם וכו'. בפרק אחר הם קוראים לכל חברה לפתח את היכולות העיצוביות שלה ולהפוך את היכולת של עיצוב ליכולת ארגונית בסיסית (core organizational competency).

הם מסבירים שמחקר עיצובי מוצלח נעשה בעזרת שילוב של שיטות מחקר כמותיות ואיכותניות. לטענתם המחקר הכמותי לבדו, "הדרך הישנה", לא מאפשר לנו להתקרב למשתמשים באמת ולהבין אותם. לכן הם מאמינים שפתרונות שיתבססו רק על מחקר כמותי יהיו נחותים, כי הם לא יאפשרו לנו לפתח אמפתיה למשתמשים, לא נכיר אותם באמת.

הם נותנים דוגמה מתהליך מחקר עיצובי למשאבת אינסולין, כזו שמזרימה אינסולין לדם במקום הלבלב שלא פועל בצורה תקינה אצל חולי סכרת. כשניגשו למחקר המחשבה שלהם היתה בעיקר על המכשיר עצמו, הכפתורים שבו וכו', הפונקציונאליות. בשיחות עם חולי סכרת הם הבינו שיותר מכל דבר אחר, הצורך להיראות ולהתנהג כמו כל אחד, או לפחות שעניין האינסולין יבלוט כמה שפחות, הוא יותר חזק מכל צורך אחר בקשר למוצר הזה. הם לא רוצים שייראו אותם מסתובבים עם מכשור רפואי.

הם עשו כמה אבות-טיפוס (prototypes) מקרטון והסתבבו איתם כמה ימים, חקרו כמה חולי סכרת, ועוד. בסוף התהליך הם הגיעו לעיצוב הקונספטואלי הזה, שאני בטוח שנראה מעניין מאוד לחולי סכרת באשר הם (אם אתם שם, השמיעו קול). אפשר לקרוא עוד על זה אצלם באתר:

סיכום

אם להשתמש במילים שאיתן סת' גודין תיאר את הספר, "הספר הזה יגרום לכם לחשוב. והרבה. וזה דבר טוב, כי למרות שאולי לא תוכלו להוציא יותר מהמתחרים או לעבוד יותר מהם, בהחלט תוכלו לחשוב יותר. היום, זה כל מה שמשנה".

Subject to Change: Creating Great Products and Services for an Uncertain World

תקציר מנהלים: רוצו לקנות.

Web Form Design הוא לא ספר פילוסופי; לא תמצאו בו שאלות ברומו של עולם שיעוררו בכם מחשבות מעמיקות. לעומת זאת תקבלו 215 עמודים עמוסים ברעיונות על יצירה של טפסים שמישים, כאלה שיביאו הרבה יותר אנשים לקו הסיום ולשליחת הטופס. אם אתם צריכים לאסוף מידע וליצור אינטראקציה עם משתמשים ברשת, זה בדיוק הספר שאתם צריכים. זהו מדריך מעשי ויסודי לתכנון ועיצוב טפסים, ספר חובה לכל מי שעוסק בטפסים מקוונים.

אם עוד לא הכרתם את Luke Wroblewski, הוא "איש הטפסים" ברשת. יש לו נסיון עשיר בתחום, בענקיות רשת כמו "Yahoo" ו"eBay", שם מילא תפקידים מרכזיים בתכנון חוויית המשתמש. התבססתי על הרצאה מצויינת שלו בסדרת הפוסטים שלי על עיצוב טפסים ("איך מעצבים טפסים"). הספר שלו מרחיב את ההרצאה הזו, ומוסיף שפע של מידע, תוצאות ממחקרים ובעיקר עושה סדר בנושא האפור והסבוך הזה – טפסים.

אם לא הצלחתם או הספקתם להצביע בסקר הקוראים של פשוט.שימושי, אתם מוזמנים לעשות את זה עכשיו. אם כבר הצבעתם – תודה רבה!

טפסים ברשת – לא מה שחשבתם

טוב, אולי הם דווקא כן מה שחשבתם… אבל צריך כותרת שיווקית, לא?

כל מי שתכנן, עיצב או תכנת אי-פעם טופס יוכל להזדהות עם ההתלבטויות שנתקלתי בהן שוב ושוב לפני ששמעתי את ההסברים של לוּק רובלוסקי: מה עדיף, ליישר את התוויות בטופס לימין או לשמאל? אולי מעל השדה? את כפתור ה"ביטול" או ה"חזרה" צריך לעצב כמו כפתור ה"אישור" או ה"המשך"? אולי עדיף להבדיל ביניהם?

כן, אני יודע, למי שלא מתכנן טפסים אלה נשמעות כמו יבבות מהסוג של "קצרים": "אוי אוי אוי, אני לא יודע איך ליישר את הטופס! המשתמשים שלי לא ימלאו אותו! אוי אוי אוי". היבבות האלה הופכות להיות עסק רציני מאוד ($$$), אם מדובר בטופס לאיסוף פרטים של לקוחות פוטנציאליים ("לידים" – leads) או אפילו יותר מזה, אם זה טופס להכנסת פרטי אשראי באתר למסחר אלקטרוני (eCommerce).

נסו לדמיין רגע אתר ללא טפסים. כנראה דמיינתם את צד הקוראים באתר תוכן, או איזה אתר אינטרנט מיושן. לכל אתר, כמעט, יש טפסים – מהפשוטים ביותר, ליצירת קשר, ועד למורכבים ביותר, לרכישה של בית למשל.

קל לעיכול

אני יודע שזה קשה להאמין, בכל-זאת טפסים, אבל הספר קריא, ברור ומעניין. לוּק מצליח להעביר את הנושא מצויין, ובלי לגרום לקורא להירדם תוך כדי. לפחות לא לי הדוגמאות בו מצויינות; חלקן לקוחות מאתרים ברשת, ואת חלקן הוא בנה בעצמו עבור הספר.

בספר מוצגים שלושה מחקרים מעניינים על טפסים, שהכותב יזם או היה מעורב בהם. האחד על יישור תוויות בטפסים וההשפעה שלו על זמני מילוי הטופס. השני עסק במיקום ועיצוב כפתורי הפעולה ("שלח" ושות') בטופס, איזה מהם הוא הברור ביותר והמספק ביותר עבור המשתמשים. השלישי עסק בדרך הטובה ביותר להצגה והסתרה של שדות שתלויים בשדות אחרים – למשל כשרוצים להציג את הכתובת למשלוח רק כשסוג המשלוח שנבחר הוא "שליח" או "דואר רשום", ולא כשהוא "איסוף מהחנות".

בספר שזורים גם כמה מאמרים מעניינים של כותבים אחרים, כמובן בהקשר של הפרק שבו הם מופיעים.

כמה מסרים מרכזיים מהספר

מחוייבות הדרגתית ב-mockingbird. לחצו להגדלה

1. אל תבקשו בטופס מידע שלא נחוץ לכם. אם זה לא שדה חובה, יש סיכוי טוב שאפשר בכלל להסיר אותו. ככל שיש פחות שדות בטופס, יותר אנשים ימלאו אותו עד הסוף.
2. נסו לוותר על טפסים ארוכים, ובמקום זה ליצור מחוייבות הדרגתית (Gradual Engagement). תנו למשתמשים קודם כל להתנסות במוצר, למשל כמו במוצר החדש לאיפיון ממשק mockingbird, ורק כשאתם ממש חייבים, בקשו מהם פרטים מזהים ואחרים. אחרי שהם ישקיעו עבודה באתר הם ירגישו הרבה יותר בנוח למסור לכם את האימייל שלהם, להגדיר סיסמא, ולספק פרטים נוספים. Geni זו דוגמא מצויינת נוספת, הוא נותן אותה גם בספר.
3. אם אין ברירה ואתם חייבים לאסוף הרבה מידע, חלקו את הטופס הארוך לחלקים קטנים ותנו למשתמש "אופק מדיני". אם אתם חייבים לשאול הרבה שאלות, חלקו את הטופס לכמה עמודים או לכמה קבוצות ברורות, ותוודאו שברור בכל שלב כמה עוד נשאר למלא. תהיו נאמנים לרשימת השלבים שאתם מציגים למשתמש: אם יש 4 שלבים במילוי הטופס, אל תציגו ברשימת השלבים 3 – זה רק ייצור משתמשים כעוסים.
4. תנו משוב מהיר ככל האפשר על טעויות. למשל, אם אתם יודעים ששם המשתמש שנבחר תפוס כבר, תנסו לתת למשתמש התראה מיד אחרי שהוא בחר אותו. כמובן שרצוי לא לתת משוב כזה אחרי כל הקלדה של אות, אלא רק אחרי שברור שהמשתמש סיים, למשל כשהוא עבר לשדה הבא.

המבנה של הספר

הספר מורכב מ-14 פרקים ב-3 קבוצות. כל אחד מהפרקים עוסק בנושא שונה. לאחר הדיון בפרק, מופיע סיכום של הפרק בצורה של המלצות מעשיות, best practices – ממש "גזוֹר ושמוֹר".

הנה הכותרות של הפרקים ותמצית התוכן, לפי הקבוצות בהם הם מוצגים בספר. למי שלא מכיר, ב"שדות" הכוונה לכל הרכיבים בטפסים שמכניסים דרכם מידע: קופסת טקסט (textbox), תיבת לסימון (checkbox), כפתורי רדיו (radio buttons), רשימה נפתחת (dropdown או combo box), סליידר (slider) וחבריהם.

מבנה טפסים

• עיצוב טפסים: עקרונות מנחים והחשיבות של עיצוב טפסים.
• ארגון טפסים: ארגון השדות בקבוצות, שימוש בשפה ליצירת דיאלוג.
• מסלול לסיום: יצירת מסלול ברור לסיום הטופס (כיוון זרימה), הצגת מצב והתקדמות, שימוש במקלדת (טאב).

מרכיבי הטופס

• תוויות: יישור תוויות, תוויות בתוך שדות.
• שדות קלט: סוגי פקדים (controls) לשדות קלט, אורכי שדות, שדות חובה, שדות קלט גמישים.
• פעולות: פעולות ראשיות ומשניות, מיקום כפתורי פעולה, פעולות מתמשכות.
• עזרה: מתי להציג עזרה, סוגי עזרה שונים.
• שגיאות והצלחות: איך להציג אותם, לאפשר מסלול המשך.

אינטראקציה בטופס

• בדיקות תקינות פנימיות
  
• שדות קלט מיותרים: תסירו אותם! והמלצות לטיפול באלה שנשארו.
• קלט נוסף: טכניקות להסתרה של חלקים מהטופס.
  
• שדות עם תלות הדדית: גילויי המחקר שהכותב ביצע למציאת הדרך הטובה ביותר להצגה/הסתרה של חלקים מהטופס, שמוצגים כתלות בבחירות של המשתמש.
• מחוייבות הדרגתית (Gradual Engagement): על התהליך העדין של איסוף מידע ממשתמשים חדשים במוצר או באתר.
• מה הלאה? שני רעיונות קצרים על טפסים דינאמיים, וקצת (ממש קצת9 על ה-HTML שמאחורי הטפסים.

כל הדוגמאות מהספר – ברשת

כל צילומי המסך שמוצגים בספר נמצאים גם ברשת ואפשר להסתכל עליהם כמה שרוצים.

איפה לקנות?

אפשר לקנות את הספר גם בגירסה דיגיטלית (PDF ללא הגבלת העתקה DRM), וגם בגירסה מודפסת – ממש ספר. הספר כולל גם את הגירסה הדיגיטלית בחינם. כלומר אפשר לקנות הספר, ולהתחיל לקרוא אותו ב-PDF עד שהספר מגיע.

אי אפשר להזמין את הספר מאמזון לישראל, אבל אפשר ישירות מההוצאה לאור.

אתם עוד פה?

אחד הספרים הוותיקים בתחום של עיצוב חוויית משתמש וממשק הוא The Inmates are Running the Asylum של Alan Cooper, או המטופלים מנהלים את גהה, כמו שאמיר דותן קרא לו בעברית. הספר, שפורסם ב-1998, הגדיר לראשונה את מקצוע ה-Interaction Design כתחום עיסוק.

בעיני הספר הוא חובה לכל יזם או מנהל פיתוח שלא מכיר את התחום של עיצוב אינטראקציה (IxD) או חוויית משתמש (UX). הספר מבהיר מעל לכל ספק למה מעצבי אינטראקציה הם מרכיב חיוני בכל מוצר תוכנה מצליח, ואת הערך הרב שהם מביאים. אינטראקציה שמתוכננת נכון יכולה ליצור את ההבדל בין מוצר מצליח לסטארטאפ שנמחק. נכון, אני משוחד, לכן אני ממליץ לכם לא לסמוך עלי ולקרוא את הספר

אני ממליץ על הספר בחום גם למי שעוסקים ב-IxD ו-UX, גם בזכות הדוגמאות המעניינות שבו, אבל בעיקר בזכות ההצגה של תהליך הפיתוח ממעוף הציפור והתיאור של אנשי הפיתוח, על אף הסטריאוטיפיות וההקצנה שבו. התובנות שבספר מאפשרות לאנשי ה-IxD להבין יותר טוב את אנשי התוכנה, ומתוך כך לתקשר איתם בצורה מוצלחת יותר. חוץ מזה, כיף לקרוא אותו: הוא עשיר בדוגמאות מעניינות של עיצוב אינטראקציה, ומצחיק לאורך כל הדרך.

תקציר

לקופר יש כמה מסרים חשובים עליהם הוא חוזר שוב ושוב לאורך הספר. אנסה להביא אותם כאן בקצרה.

מתכנתים הם שונים משאר בני האדם

המסר הזה נשמע מעט צורם, כמו כל הכללה באשר היא, אבל יש בה לא מעט אמת. קופר מתאר את המתכנתים כאנשים אינטליגנטיים בעלי יכולת חשיבה לוגית חזקה – homo logicus הוא קורא להם, להבדיל מ-homo sapiens, שאר בני האדם. המנטליות וההינע (מוטיבציה) של שני הטיפוסים הללו שונה בתכלית:

Homo logicus, מתכנתים, מעדיפים שליטה מלאה על התוכנה, ומסכימים להתפשר ולעבוד עם מערכת מורכבת שמאפשרת להם את זה. הם מוּנעים על-ידי תשוקה להבין איך דברים עובדים.

Homo sapiens, שאר בני האדם, מעדיפים פשטות, ומוכנים להתפשר בנושא השליטה. הם מוּנעים על-ידי השאיפה להצליח.

הפער בין שני הטיפוסים עומד בשורש הצורך במעצבי אינטראקציה, שיבינו את הסוג השני של בני האדם, ויעצבו את המוצר עבורו.

הוא מביא בדיחה מצויינת בעניין הדחף החזק של מתכנתים (מהנדסים) להבין איך הדברים עובדים.

שלושה אנשים מיועדים להוצאה להורג: כומר, עו"ד ומהנדס. הכומר פוסע אל לולאת התליה והיא נכרכת סביב צווארו. התליין מושך את הידית כדי לתלות את הכומר, אבל שום דבר לא קורה. הכומר רואה בתקלה התערבות אלוהית, מבקש חנינה – ומקבל. הלולאה נכרכת סביב הצוואר של העו"ד, התליין מושך בידית, ושוב – שום דבר לא קורה. העו"ד טוען שאי אפשר להעניש אותו פעמיים על אותו הפשע, מבקש חנינה – ומקבל. המהנדס צועד לעבר עמדת התלייה, והלולאה מוצמדת לצווארו. הוא מתבונן היטב על המנוף שמחובר לידית של התליין, ולפני שהתליין מספיק למשוך בידית, הוא מסתכל למעלה, מחייך ואומר בסיפוק: "אה-הה! הנה הבעיה!"

מתכנתים מעצבים למתכנתים

קופר טוען שמתכנתים תמיד יתכננו מוצרים למתכנתים, כלומר ל-homo logicus, ולא ל-homo sapiens. מתכנתים מוכנים לחיות עם מערכות מורכבות אם הן מאפשרות שליטה מלאה. קופר אומר שאף יותר מכך, מערכות מורכבות נותנות למתכנתים ערך. הן מאתגרות אותם, וההתגברות על האתגר, תוך הבנה מעמיקה של העולם של המערכת, מעניקה להם תחושת כוח. לכן אין להם סיכוי ליצור מערכות שמתאימות ל-homo sapiens.

קופר מתייחס בכך למצב שהיה נפוץ בסוף שנות ה-90 בבתי תוכנה רבים, וקיים בלא מעט מהם עד היום: ברבים מבתי התוכנה אין מעצבי אינטראקציה, והעיצוב נעשה דה-פקטו על-ידי המתכנתים.

המתכנתים מושכים בחוטים

בכל פרוייקט תוכנה המתכנתים הם אלה שמעריכים כמה זמן ייקח ליישם כל שינוי ותוספת למוצר; אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה במקומם. שינויי ממשק, שלא מעניינים את צוות הפיתוח, למשל, או שינויים בממשק שאינם קלים לביצוע, עשויים לקבל תווית מחיר יקרה מאוד מהמפתחים. תווית מחיר כזו תגרום למנהל הפיתוח להחליט לוותר עליהם, או להעביר אותם לתיעדוף נמוך יותר. קופר מסביר שבכך השליטה בתהליך הפיתוח נלקחת ממנהלי הפיתוח, ומועברת למפתחים עצמם.

חיכוך קוגניטיבי

חיכוך קוגניטיבי, cognitive friction, הוא מונח שקופר מגדיר. הוא מתאר אותו כהתנגדות שמביע האינטלקט האנושי כשהוא נתקל במערכת חוקים מורכבת, שמשתנים ברגע שהבעיה משתנה. הוא טוען שאינטראקציה עם תוכנה רצופה בחיכוכים קוגניטיביים.

נגינה בכינור, למשל, דורשת מיומנות רבה אבל לא יוצרת חיכוך קוגניטיבי. לא משנה מה נעשה, הכינור לא יתחיל להשמיע צילצולים במקום צלילי כינור, חורקים ככל שיהיו. במיקרוגל, לעומת זאת, מקשי המספרים יוצרים חיכוך קוגניטיבי, כי המשמעות שלהם משתנה: פעם הם שולטים בעוצמת הקרינה, ופעם בזמן הבישול. במקלדת המחשב המקש W עשוי במקרים מסויימים להקליד את האות W על המסך, במקרים אחרים (Ctrl+W) לסגור את החלון, ובמקרים אחרים להזיז קדימה שחקן במשחק מחשב. הדואליות הזו יוצרת חיכוך קוגניטיבי.

לא באנו ליהנות פה: משל הדוב המרקד

אנשים רבים מוכנים להסכים לחיות עם מוצרי תוכנה שקשה להם להפעיל, כאלה שיוצרים חיכוך קוגניטיבי, פשוט כי הם לא יודעים שאפשר אחרת. הוא ממשיל תוכנות כאלה למופע של דוב רוקד. צופים שמתבוננים בדוב רוקד כל-כך מתפעלים מהעובדה שהוא יכול לרקוד, שהם לא שמים לב לכך שהוא רקדן גרוע ביותר.

דוגמא אחת שקופר נותן לתוכנת דוב מרקד היא האימייל שכולנו משתמשים בו. רוב הודעות האימייל שמעניינות אותנו הן כאלה שהן חלק משיחה, כלומר שכמה הודעות נשלחות הלוך ושוב בין כמה אנשים סביב אותו נושא. אומנם Google Wave יהיה אחר, וג'ימייל מאגד הודעות לפי הנושא שלהן (כלומר, לפי שיחה), אבל הוא לא עושה את זה בצורה ברורה מספיק. האימייל שלנו לא מאפשר ניהול שיחה דיגיטלית, עם תגובות ממשתמשים מרובים, בצורה סבירה.

עיצוב אינטראקציה הוא לא עיצוב ממשק

קופר מסביר שהמושג "עיצוב ממשק" הוא שגוי, כי הוא שם את האנשים בצד אחד, את התוכנה בצד שני, ואת הממשק כגשר ביניהם. הוא מצביע על קשר עמוק בין המטרות של האנשים, האינטראקציה שנדרשת כדי לממש אותן, והתוכנה. הוא גם טוען שאי אפשר להצמיד בדיעבד ממשק לתוכנה שכבר נכתבה. לתפיסתו האינטראקציה שנדרשת מהמוצר צריכה להוביל את כל תהליך הפיתוח, כי אחרת התוכנה שפותחה בנפרד תגביל את האינטראקציה ותפריע לה להיות מיטבית.

כדי לעצב אינטראקציה צריך להבין מי ישתמש במוצר

קופר מגדיר את הכלי של פרסונות (personas), היום כלי מוכר היטב לעוסקים בעיצוב אינטראקציה. מי שנעזר בכלי זה מגדיר משתמשים דמיוניים (אבל מאוד ספציפיים), שעבורם המוצר יעוצב. הפרסונות מסייעות למעצב למקד את מאמציו סביב קהל יעד ברור ומדוייק.

בהיעדר פרסונות נוצר מה שקופר מגדיר כ"משתמש אלסטי" (elastic user) – כזה שאין לו איפיונים ברורים. משתמש אלסטי יכול להיות משתמש "פשוט" כשמשתמש כזה נוח למעצב המוצר, ומשתמש "מתוחכם" כשזה פחות נוח.

כדי לעצב אינטראקציה צריך להבין את המטרות של המשתמשים

המטרות (goals) הן המניע העליון של המשתמשים להשתמש במוצר. המטרות שייכות לקבוצות שונות:

• מטרות אישיות: אלה החשובות ביותר בעיני קופר, ולטענתו אסור לאף מוצר לגרום לנו להיכשל בהשגתן. הוא מביא כדוגמא מרכזית את המטרה לא להרגיש טיפש; מוצרים שקשה להשתמש בהם לא מאפשרים לנו לקיים מטרה זו. דוגמאות אחרות: לא לטעות, להספיק לעשות כמות סבירה של עבודה, ליהנות.
• מטרות עסקיות: למשל, להגדיל את רווחי החברה, לנצח את המתחרים, להציע עוד מוצרים וכד'.
• מטרות פרקטיות: כאלה שקשורות בביצוע המשימות שעומדות בפני המשתמש. למשל לרשום את פרטי הלקוח, לנהל את החשבונות של העסק, לשלוח חשבון שימוש ללקוח וכד'.

מוצר שעיצוב האינטראקציה שלו נובע מהמטרות של המשתמש יהיה בהכרח, על-פי קופר, מוצר טוב יותר. הוא ייצור חווייה טובה יותר אצל המשתמשים, ויביא לנאמנות חזקה שלהם למוצר. הוא מביא כדוגמא את מערכת ההפעלה של המקינטוש ומשתמשי המק הנאמנים לו עד אין קץ. על-פי קופר המסירות של המשתמשים נובעת ישירות מהעובדה שהמק עונה על המטרות שלהם בצורה מוצלחת.

זווית אישית

Cooper מכוון בספר את דבריו בעיקר לאנשי עסקים ומנהלי פיתוח, על-מנת להסביר להם למה מעצב אינטראקציה הוא קריטי בתהליך פיתוח המוצר שלהם. הוא מתאר את תהליכי פיתוח התוכנה כפי שהיו ב-1999, ללא מעצבי אינטראקציה, ואת המוצרים המורכבים שהם יצרו. בתי תוכנה לא מעטים, קטנים ובינוניים, ממשיכים להתנהל כך גם היום. הוא מסביר בצורה נבונה, משעשעת וקולעת, עם שפע של דוגמאות רלוונטיות, איך מעצבי אינטראקציה צריכים להשתלב בתהליך הפיתוח, ולמה כל-כך חשוב שהם יהיו שותפים לו.

במהלך שנות העבודה שלי ראיתי אינספור פעמים איך מוצר שמחלקת הפיתוח או מנהל המוצר ראו אותו בצורה מסויימת, עבר מהפך משמעותי כשעיצוב האינטראקציה נכנס לתמונה. תהליך עיצוב האינטראקציה השפיע לא רק על תהליכי העבודה שנחשפו למשתמש, אלא גם על תשתית התוכנה שעמדה מאחוריו. לא פעם קרה שתוכנה שנכתבה כבר והיה צריך רק "לעצב לה מסכים", נכתבה מחדש לאחר תכנון האינטראקציה. בדיוק על כך מדבר קופר בספר שלו.

במפגש ראשון מתכנתים עשויים לחוש מאויימים מנוכחותם של מעצבי אינטראקציה. לא פעם קורה שהתחושה הראשונית של מתכנת היא שהמעצבים לוקחים ממנו את החלק הכי יצירתי בתוכנה, הכי כייפי. למרות זאת, אחרי שתהליך עיצוב אינטראקציה מוטמע בארגון לאורך זמן, צוות הפיתוח מגלה שהתהליך מאפשר לו להתמקד במה שהוא מצטיין בו: לכתוב תוכנה איכותית, מקצועית ומדוייקת. לא מעט מתכנתים שפגשתי גם נהנים ללמוד על המוטיבציה מאחורי ההחלטות העיצוביות, שלעתים נראות להם תמוהות במבט ראשון.

סיכום

יאללה, רוצו לקנות ולקרוא. אפשר גם מכאן:

The Inmates Are Running the Asylum: Why High Tech Products Drive Us Crazy and How to Restore the Sanity

ובשביל שתוכלו לנוח מכל הטקסט הזה, הנה תמונה שצילמתי בגיאורגיה. ביליתי שם את החופשה שלי, ובעוונותי שם גם קראתי את הספר המצויין הזה. עוד צילומים שלי אפשר לראות באלבום הזה וגם בקצת על אהבה.